סביר להניח שאחת האסוציאציות הראשונות שעולות לרובנו בראש כאשר אנו שומעים את המילה "דבורה" היא דבורת הדבש המפורסמת מכולן: הדבורה מאיה. אבל אולי תופתעו לשמוע שזהו רק אחד מתוך כ-20 אלף מינים שונים של דבורים החיים ברחבי העולם. בארצנו המגוון גדול במיוחד: כאלף מינים. אחד המאפיינים הבולטים של משפחת הדבורים הוא תלות הדדית בין דבורים לצמחים, משום שהן צמחוניות וניזונות מאבקה ומצוף פרחים. למעשה, כ-87% מהצמחים בעלי הפרחים בעולם זקוקים למאביקים כדי לפתח פרי ובו זרעים – המאפשר לאותם צמחים להתרבות – והדבורים נחשבות מאביקות יעילות ונפוצות במיוחד.
אז למה בכל זאת רובנו מכירים רק את דבורת הדבש? דבורה זו ייחודית הודות לכמה מאפיינים: יכולתה לייצר כמויות גדולות של דבש; הארגון החברתי יוצא הדופן של חיי הכוורת; ומעל הכול – היותה מאביק חשוב שבני האדם למדו לנצל. חלק ניכר מהמזון שאנו צורכים תלוי בדבורי הדבש, שכן הן מאביקות כשליש ממנו. במונחים כלכליים: הערך הכלכלי של האבקת גידולים חקלאיים על ידי דבורי דבש בעולם נאמד בכ-215 מיליארד דולר בשנה.
מצבן המדאיג של דבורי הדבש ברחבי העולם בעשורים האחרונים – הנובע מהמחלה המסתורית "תסמונת התמוטטות המושבות" (CCD) שממנה הן סובלות – גורם לכך שדבורי הבר חוזרות (או בעצם, מגיעות לראשונה) למרכז הבמה. בעוד שכיום מרבית החקלאים עדיין משלמים ממיטב כספם עבור כוורות של דבורי דבש לצורך האבקת הגידולים, מחקרים רבים ברחבי העולם וגם בארץ (למשל, במעבדתה של ד"ר יעל מנדליק מהפקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית) מצאו כי דבורי הבר המקומיות, שחיות סמוך לשדות באופן טבעי, הן מאביקות איכותיות לא פחות מדבורי הדבש ורלוונטיות גם לגידולים חקלאיים. כלומר, יש להן חשיבות רבה מאוד גם לחיי היומיום (ובעיקר לארוחות) של כולנו. בימים אלה, אם כן, העולם כבר מתחיל להבין שאי אפשר להסתמך רק על דבורי הדבש להאבקת המזון שלנו ושיש לעודד גם את אוכלוסיית דבורי הבר המקומית.
ובכל זאת, נחזור לשאלה שנשאלה כבר קודם: אם דבורי הבר כה נפוצות, מדוע מרביתנו לא מבחינים בהן? אחד ההסברים לכך הוא שגודלן ומראן מגוון, והן לא תמיד דומות לדבורת הדבש המוכרת. גודלן נע ממזערי (שלעין שאינה מיומנת עשוי להיראות כזבובון) ועד לכמה סנטימטרים, כמו דבורת העץ והבומבוס. בישראל, למשל, דבורת העץ עלולה להרתיע אותנו בשל רעש מעופה וגודלה הרב (באופן יחסי). עם זאת, מדובר בדבורה חביבה למדי, המקיימת חיים חברתיים (ומשפחתיים) ענפים; היא אף מטפלת באופן אישי בצאצאיה ומאכילה אותם (דבר נדיר למדי בעולם החרקים), ובקנים גדולים אפשר למצוא גם כמה דורות של נקבות ("סבתא", "אם" ו"בת") המגדלות צאצאים בצוותא.
חיי החברה של הדבורים הם אחד הנושאים המרתקים בכל הקשור לחרק זה, ודבורת הדבש המפורסמת היא הדוגמה הקיצונית ביותר לכך: הקן כולו מטפל בצאצאי המלכה. ומה קורה אצל מינים שונים? שם אפשר למצוא "רמות חברתיות" מגוונות וייחודית: יש מינים שאינם חברתיים כלל, ובהם כל נקבה מקימה את הקן שלה, שבו היא תטיל ביצים ותשאיר לצאצאים מנה קטנה של "לחם דבש" (הדומה לדבש). מינים אחרים חיים בשכנות, לרוב צפופה מאוד, אבל כזו שלא בהכרח כוללת שותפות. מיני דבורים אחרים חולקים מגורים, ממש כמו דירת שותפים אצלנו, ובהם הנקבות בונות יחדיו קן גדול, עם או בלי שותפות בגידול הצאצאים. יש גם מינים משוכללים מאוד, שבהם כמה נקבות – לעתים מדובר באחיות – מטפלות יחד בקן ובדורות הבאים. יש גם מינים "טפילים", ש"תופסים טרמפ" על מינים אחרים ונמנעים ממטלת גידול הצאצאים: הם מטילים את הביצים שלהם בקני דבורים אחרות, וכך "מתחמקים" מבניית קן וכל הדרוש בכך. אפשר לראות, אם כך, שצורות החיים של הדבורים עשירות ומגוונות ביותר.
ואם כבר דיברנו על גיוון ועל עושר פלורליסטי, כדאי להזכיר שגם מקומות הקינון של דבורי הבר מגוונים ומקוריים: אדמה חשופה, קיר אבן, מקל חלול, גזע עץ ואפילו קונכיית שבלול ריקה! הדבורים יודעות לנצל את כלל האלמנטים הטבעיים בארץ, והן ימצאו מקומות קינון כמעט בכל שטח פתוח. בכך הן מעניקות לנו "שירותי האבקה" חינם (כל עוד יימצא מקום המאפשר את מחייתן).
ולסיום, מה אפשר לעשות כדי לשמור על החרק המיוחד הזה? דבורי הבר לא זקוקות לכוורות מלאכותיות, כאחיותיהן דבורי הדבש, אלא לשטח פתוח עם אדמה חשופה ומעט ענפים וצמחייה. כל חלקה נטושה או שולי שדה יהיו בית גידול מצוין עבורן. בתמורה, אלו יעניקו שירותי האבקה חינם. אז בפעם הבאה שאתם פוגשים בדרככם איזה מקל או נתקלים בקונכיית שבלולב מהלך טיול – שימו לב, אולי דבורת בר גרה שם…