הפינגווין המלכותי הוא המין השני בגודלו במשפחת הפינגווינים, ומחקר שפורסם בכתב העת Nature Communications מראה ששינויי האקלים עלולים להיות בעלי השלכות חמורות על אוכלוסייתם. המחקר עקב אחר התנהגויות שיחור המזון של המושבה הגדולה בעולם של הפינגווינים המלכותיים הנמצאת באיי קרוזה שבדרום האוקיינוס ההודי (3,000 ק"מ מדרום לדרום אפריקה), בשנים 2010-1992, ומטרתו הייתה לבדוק כיצד עלולים שינויי טמפרטורת פני הים להשפיע על התנהגות שיחור המזון של הציפורים האלה ואם שינוי בהתנהגות השיחור עלול להשפיע על גודל האוכלוסייה ועל הצלחת הרבייה.

פינגווינים מלכותיים בדרך כלל משחרים למזון בחזית הקוטבית – אזור באוקיינוס הדרומי שבו המים הקרים יותר בדרום פוגשים את המים החמים יותר שבצפון ומושכים אליהם שפע של פלנקטון, קריל (סדרה של סרטנים עילאיים חסרי חוליות קטנים המרכיבים חלק גדול מהזואופלנקטון) ודגים. המרחק שאותו שוחים הפינגווינים עד האזור הזה נע בין 300 ל-500 קילומטר, אבל אם בשנים מסוימות טמפרטורות פני הים בחלק הצפוני של האוקיינוס הדרומי עולות מדי, האזור נדחף דרומה, והפינגווינים המלכותיים נאלצים לעשות מרחקים ארוכים יותר ולצלול עמוק יותר כדי להשיג את מזונם.

החוקרים מצאו שבשנים חמות החזית הקוטבית נעה משמעותית דרומה. למעשה עלייה של מעלת צלזיוס אחת הרחיקה את החזית 130 קילומטר דרומה ובכך אילצה את הפינגווינים לנדוד מרחק משמעותי כדי להגיע לשטחי ההאכלה העיקריים שלהם. הדבר בעייתי במיוחד בעונת הקינון כששני ההורים דוגרים כל אחד בתורו על הביצים ומגדלים את האפרוחים, ולכן נאלצים ללכת הלוך ושוב בין האיים והחזית הקוטבית לעתים תכופות יותר כדי לשחרר את בן זוגם ממחויבותו ההורית – מאמץ מתיש שצורך זמן רב. בתקופת הקינון הפינגווינים המלכותיים יכולים לבלות רק כשלושה שבועות בים לפני שהם חוזרים לשחרר את בן זוגם ולשמור על האפרוחים. אם החזית תנוע מעבר למרחק שהם יכולים לעשות בתקופה הזאת, הם לא יצליחו לחזור בזמן.

זהו איננו דיון תאורטי. בשנת 1997 הים היה חם במיוחד עקב אל-ניניו, ואוכלוסיית הפינגווינים ירדה ב-34%. אחרי שנים מספר התאוששה האוכלוסייה, אבל ים חם כמו ב-1997 צפוי להיות מצב קבע בעתיד. כבר השנה אנו חווים אל-ניניו חזק יותר מ-1997, ומי יודע מה תהיה השפעתו על אוכלוסיית הפינגווינים המלכותיים. וזה לא נגמר בכך – לפני שנה וחצי הקדשנו כתבה להשפעת התחממות כדור הארץ על הפינגווין המגלני, החי באזור פונטה טומבו בדרום ארגנטינה ונפגע גם הוא משינויי האקלים. צריך לזכור כי צמצום אוכלוסיית הפינגווינים בכללותה עלול להביא לתגובת שרשרת במארג המזון הימי באזורי המחייה שלהם.

בישראל אמנם אין לנו פינגווינים, אבל גם אנחנו עוקבים בדאגה אחרי אוכלוסייתם. הפגיעה בעוף הימי הקסום הזה היא רק דוגמה אחת לסכנות שאורבות למינים נוספים רבים כל כך בשל ההתחממות הגלובלית. והפתרון, כמו תמיד, מצוי בידינו.