סיבות רבות גרמו לבני האדם לנדוד ממקום אחד למשנהו במהלך ההיסטוריה – אהבות, מלחמות, מקורות מזון טובים יותר ותנאי מחיה נוחים יותר. כך, בתנועה כמעט מתמדת, במקומות רבים ברחבי העולם נעים גם היום אנשים לעבר אזורים שבהם יוכלו לקיים חיים טובים ככל האפשר עבורם ועבור ילדיהם. את הפוסט הזה נקדיש לאלה שיצאו לדרכם עקב הקשיים ששינויי האקלים וההתחממות הגלובלית גזרו עליהם, אלה שנהוג לכנות היום מהגרי אקלים.

נקדים ונאמר כי רוב מהגרי האקלים מעתיקים את מקום מושבם לא רק בגלל השינוי בתנאי מזג האוויר המקומיים. לרוב זהו מכלול של גורמים ותנאים קשים מנשוא (כמו שלטון אכזר, עוני ומחסור במקומות עבודה ובהזדמנויות) הדוחפים אותם להגר מארץ המוצא שלהם אל ארצות משגשגות יותר. במונח "מהגרי אקלים" אנחנו מכוונים למהגרים שעבורם למרכיב הסביבתי הייתה השפעה מכרעת על ההחלטה להגר, ובדרך כלל זה קורה במקומות שבהם הטכנולוגיה, הקדמה והשלטון המקומיים אינם מספקים פתרונות נאותים לשינויים בתנאי הטבע.

רוצים לקבל תחושה על היקף הבעיה? בתרגיל מחשבתי שפורסם במגזין היוקרתי "Nature" בדקו החוקרים את המרחק שאזרחי העולם יצטרכו לעבור כדי לשמור על אקלים דומה לזה שהם רגילים לו אחרי שהעולם יתחמם ב-2 מעלות בממוצע (להזכירנו, היעד המוסכם על האומות הוא התחממות של 2-1.5 מעלות, אבל במרבית התרחישים המסתמנים כריאליים, כבר במאה הזאת תהיה ההתחממות גבוהה יותר). התוצאה שאליה הגיעו החוקרים היא נדידה המונית מהאזורים הטרופיים – כשליש מתושבי העולם יצטרכו לנדוד 500 ק"מ או יותר, בעיקר מאזורים מתפתחים כמו אפריקה, מרכז אמריקה, מקסיקו והודו, ועד לפתחו של המערב השבע. במציאות האדם הוא יצור סתגלן, וסביר להניח שההגירה תהיה מצומצמת בהרבה, אבל עדיין יש במספרים האלה כדי להצביע על האתגר.

דוגמה חיה מתרחשת כיום בסוריה שכנתנו, שמלחמת אזרחים בה בחמש השנים האחרונות הובילה לגל הגירה ענק לאירופה. הפרשן האמריקאי המוכר תומאס פרידמן טוען שאחת הסיבות לפרוץ המלחמה היא המחסור במים. הידלדלות המאגר התת-קרקעי והבצורת גרמו לחקלאים רבים לעזוב את הכפרים ולעבור לערים (גם סוג של הגירה), אך גם שם לא חיכתה להם עבודה. אל המצב הנפיץ גם ככה מסיבות דתיות ופוליטיות, הוסיפו "פליטי הבצורת" עוד קיסם למדורה, ואת האש הזאת אנו רואים יום-יום כמה קשה לכבות.

אם בסוריה עוד אפשר להתווכח על הסיבות להגירה ועל משקל האקלים במשבר, הרי שבמדינות איים קטנים רבות בעולם נראה שלא תהיה לתושבים כל ברירה אלא לעזוב למקום אחר. עליית פני הים ואסונות טבע בתדירות גבוהה יותר מוחקים חלקים גדולים משטחיהן ופוגעים בהן פגיעה כלכלית ודמוגרפית, שתעמיד אותם בסכנת קיום ממשית כבר במהלך המאה הנוכחית. בהתאם, זעקתם של נציגי מדינות האיים הדהדה באולמות ועידת האקלים שהתקיימה בשנה שעברה בפריז והייתה לה השפעה רבה על ההחלטה לקבוע את היעד להתחממות על 1.5 מעלות בלבד (ולא 2 מעלות כפי שהיה בעבר), ויש רק לקוות שהיעד המעודכן ישפיע גם על הרחבה ניכרת של המאמצים להשיגו. גם כאן יש זווית ישראלית –אחד האזורים בסכנה הגדולה ביותר הוא ארכיפלג האיים באוקיינוס השקט שכולל מדינות כמו מיקרונזיה, איי מרשל ועוד, ושמורה לו בליבנו פינה חמה בזכות שיתוף הפעולה החיובי עם מדינתנו במוסדות האו"ם ובמקומות נוספים.

ביטוי נוסף ומעניין של הגירה ממניעי אקלים הוא הגירה של תושבים מקו החוף אל פנים הארץ. במדינות מפותחות נחשבים האזורים הסמוכים לים כיקרים ויוקרתיים יותר, אך מחקר חדש מצביע על התחלה של שינוי המגמה – אזורים הסמוכים לים נתפסים כאזורים החשופים יותר לפגעי הטבע, ויותר ויותר מבעלי האמצעים מעדיפים להעתיק את מקום מגוריהם לאזורים הרריים וגבוהים.

חלק מהפתרונות להגירה מצויים בידינו, אוכלוסיית העולם השֹבע יחסית. יש הטוענים כי ראוי שהמדינות המערביות ישאלו את עצמן לא כיצד המהגרים ישפיעו על אופיין וקיומן, אלא כיצד הן יכולות לסייע לאותן מדינות נחשלות ולהקטין את הלחץ להגר. עצירת ההתחממות הגלובלית (או לכל הפחות האטה שלה) והזרמת כספים מסיבית לטובת בניית תשתיות, הקניית מיומנויות מקצועיות ויצירת הזדמנויות תעסוקה במקומות המגורים הנוכחיים הן הן הפתרון לעצירת גל המהגרים הפוקד את אירופה (בעיקר מאפריקה והמזרח התיכון) ואת ארצות הברית (בעיקר ממקסיקו) בעת האחרונה. אם כל מדינה תתכנס לטיפול בבעיותיה שלה בלבד, בין אם תגביה חומותיה או תנסה בכל זאת להכיל בשטחה את המהגרים המתדפקים על דלתה, נראה כי העולם ימצא את עצמו מהר מאוד מתמודד עם גל גדול הרבה יותר של מהגרי אקלים.

באתגר העומד לפנינו, רק שיתוף פעולה בינלאומי רחב מתוך אינטרס משותף יכול להציל את מדינות האיים הקטנות ולמנוע הגירה נרחבת ממדינות מתפתחות למדינות המערב.