בנגלדש היא אחת המדינות הצפופות בתבל. 170 מיליון התושבים שלה מצטופפים על פני שטח של פחות מ-150 אלף ק"מ – פי שלושה תושבים לקמ"ר ביחס להודו השכנה או לישראל. בנגלדש גם ידועה ברגישותה לפגעי האקלים. המדינה יושבת על הדלתא של נהר הגנגס, ומדי שנה חלקים נכבדים ממנה מוצפים, עד כדי כך שבשנים קשות חצי מהמדינה מכוסה במי שיטפונות. המאפיינים הטופוגרפיים הופכים את בנגלדש לאחד המקומות הרגישים ביותר בכדור הארץ כולו לעלייה הצפויה בגובה פני הים, שעתידה להציף דרך קבע שטחים גדלים והולכים מהדלתא ולהמליח אחרים.

בנגלדש היא גם אחת המדינות העניות בתבל (מקום 182 בטבלת התל"ג לנפש), ובאופן טבעי יותר ויותר מתושביה חפצים בקדמה טכנולוגית מערבית מודרנית. לשם כך נדרש בראש ובראשונה חשמל, וכדי לענות על הצרכים הגדלים מבקשים השלטונות להקים שתי תחנות חדשות מבוססות פחם. מצד אחד יש כאן ניסיון לענות על צורך אנושי-חברתי מוצדק מאין כמוהו, אבל מצד אחר פעילי סביבה מקומיים ובין-לאומיים מעלים חשש לפגיעה בסביבה – זיהום אוויר, תרומה להתחממות הגלובלית וגם פגיעה בנכסי טבע ובראשם יער המנגרובים הגדול בעולם.

המנגרובים הם עצים ושיחים הגדלים במים מלוחים לאורך חופי ים (למשל בראס מוחמד לחופי סיני), ובבנגלדש (והודו הסמוכה) ומהווים בית גידול ביולוגי עשיר למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. חלק מיער המנגרובים בבנגלדש הוכר על ידי האו"ם כאתר מורשת עולמי, וגורמי סביבה מעלים חשש שתחנות הכוח המתוכננות יביאו לפגיעה באיזון האקולוגי באזור, יזהמו מקורות מים ויפגעו ביער המנגרובים ובמגוון הביולוגי שבו הוא תומך.

אגב, למנגרובים יש חשיבות סביבתית רבה במקומות נוספים בעולם – הם מגינים על חלק מחופי אפריקה מפני סערות, ובאינדונזיה אף נוטעים בשנים האחרונות מנגרובים כשכבת הגנה מפני סכנת הצונמי. עם זאת שינויי האקלים הגלובליים מאיימים על חלק מהמנגרובים, ומחקר שנערך באוסטרליה מצביע על סכנה לפגיעה בתפוצת המנגרובים עקב עליית גובה פני הים, על כל המשתמע מכך לצומח ולחי ביערות המנגרובים. למנגרובים יש גם תפקיד חשוב במאזן הפחמן הדו-חמצני העולמי – הם אוגרים עד פי 5 יותר פחמן דו-חמצני בהשוואה ליערות טרופיים הפרושים על פני שטח דומה.

אז מה דעתכם? מי צודק בוויכוח בבנגלדש – אלו המבקשים להקים את התחנות החדשות מבוססות הפחם או אלו המבקשים להגן על הסביבה בכלל ועל יער עצי המנגרוב בפרט?

גם בישראל ניצת לא פעם ויכוח סביב המפגע הסביבתי שיוצרות תחנות החשמל מבוססות הפחם. רק לאחרונה ריכז המשרד להגנת הסביבה שימוע ציבורי סביב היתרי הפליטה של תחנת אורות רבין בחדרה על רקע ההחלטה להשקיע סכום עתק של מיליארדים בהתקנת סולקנים להקטנת נזקי הפליטות, וגורמי סביבה שונים קוראים להפסיק לייצר חשמל מפחם ולהפנות תקציבים אלו לקידום המעבר למקורות אנרגיה נקיים. אולי אפילו אתם, הקוראים, הייתם שותפים למחאה והבעתם את דעתכם ואת דאגתכם. האם היה נציג מבנגלדש בדיון? נראה שלא. אפילו לא נציג אמריקאי. כי למרות ההשלכות הגלובליות של תחנות כוח מבוססות פחם, הדיון בהן הוא בעיקרו דיון מקומי. נראה שכל אחד דואג לעצמו מבלי לחשוב על האחר ועל הדורות הבאים, אבל עדיין יש טעם לפגם בהתערבותם של ארגוני סביבה בין-לאומיים בכלל ואמריקאיים בפרט נוכח כוונת שלטונות בנגלדש להקים תחנות פחם חדשות, שהרי האמריקאים כבר שרפו די פחם, גם על חשבונה של בנגלדש. במקום לנסות לחנך אחרים ולמנוע מתושבי בנגלדש הדלים אספקת חשמל סבירה, בנימוקים סביבתיים כאלה ואחרים, טוב היה עושה המערב העשיר אם היה תורם הרבה יותר מהונו ומיכולותיו הטכנולוגיות המתקדמות כדי לסייע למקומיים להקים תחנות חשמל המתבססות על אנרגיה מתחדשת, ובכך לתרום לקדמת המדינה הנחשלת מבלי לפגוע בסביבה המקומית והגלובלית.