בסין מאמינים שמאדום ומירוק יכול לצאת זהב, כך לפחות כותבים אנשי התכנית הסביבתית של האו"ם (UNEP) והמכון למחקר מדיניות כלכלה וסביבה בסין (PRCEE) במסמך מקיף המתאר את התכנית הלאומית הסינית לפיתוח ציביליזציה אקולוגית (Eco-Civilization). התכנית הסינית מתייחסת לחמישה מרכיבים – כלכלה, חברה ואקולוגיה שהן חלק בלתי נפרד מכל תכנית פיתוח סביבתית בעולם, ולצדן פוליטיקה ותרבות המדגישות את השינוי ההתנהגותי הנדרש ממשרתי הציבור והאזרחים עצמם.

לתכנית הסינית יעדים כמותיים מדידים – החל בהקטנת החתימה האקולוגית (צמצום צריכת המים והחשמל) וצמצום פליטות של גזי חממה (כחלק מההתחייבות בהסכם פריז) וכלה בהגדלה ניכרת של מספר הימים שבהם איכות האוויר בערים המרכזיות עומדת בתקנים בין-לאומיים. היעד של סין ל-2020 בתחום הייעור והצומח הוא להגדיל את שטח היערות לכמעט 25% משטח המדינה ולהרחיב את שטחי החקלאות המעובדים על חשבון שטחים מדבריים (להבדיל ממקומות אחרים בעולם שבהם שטחים מעובדים באים על חשבון יערות בראשית).

התכנית, כך נכתב, זוכה לתמיכה ולדחיפה של בכירי המדינה, והמשפט "ירוק הוא זהב" מיוחס לנשיא המדינה שִי ג'ינפינג, שהצהיר כי הוא רואה בתכנית חלק בלתי נפרד מהמשך הצמיחה של המדינה. יש לקוות כי כך יהיה, כי כאשר מסתכלים אחורה התמונה נראית שחורה יותר מירוקה. במסמך מציגים הסינים עיסוק בן 40 שנה בפיתוח וסביבה, אבל כפי שנראה כרגע בשטח, יש מקום רב לדאגה.

בפועל, ההתפתחות הנמרצת של סין הפכה אותה למדינה המזהמת ביותר בעולם – סין מייצרת כיום 30% מגזי החממה בעולם, פי שניים מארצות הברית (אבל כדי להיות הוגנים יש לציין כי סך הפליטות של ארצות הברית לאורך השנים הוא המשמעותי ביותר וכי הפליטות לנפש שם כפולות מאלה שבסין. כמו כן חלק לא מבוטל מהפליטות בסין הוא בייצור מוצרים הנצרכים בארצות הברית ובשאר מדינות המערב). יתרה מזאת, נכון להיום מרבית האנרגיה בסין מיוצרת מפחם, שהוא הדלק הפוסילי הגרוע ביותר לסביבה (הן מבחינת גזי החממה והן מבחינת זיהום האוויר) ושנעשה בו שימוש נרחב בעולם.

אחד הצעדים המעשיים שסין נוקטת הוא הקמת מערכת לאומית למסחר במכסות גזי חממה, או "שוק פחמן" כפי שנהוג לקרוא לזה. כיום סין פולטת יותר גזי חממה משנה לשנה. כדי לעמוד בהתחייבויות הבין-לאומית שלה במסגרת ההתמודדות עם ההתחממות הגלובלית, על סין להפוך את המגמה ולקרב ככל האפשר את היום שבו מגמת העלייה בכמות הפליטות משנה לשנה תתהפך. היום שבו המגמה תתהפך נקרא שיא הפליטות. במסגרת "הבורסה לפחמן", מחיר הפליטות ("מס הפחמן") אמור לעלות עם הזמן, ומגוון סוגי התעשייה שיהיו חייבים לקנות מכסות לפליטת פחמן (ולא יוכלו להמשיך לפלוט גזי חממה בלי חשבון) ילך ויגדל עם הזמן, מתוך מגמה לעודד התייעלות ולתמוך בתכנית הסינית להביא לשיא הפליטות בתוך כ-15 שנה. תיאורטית, אם הסינים היו עוצרים את הפיתוח הכלכלי שלהם היום, הם היו יכולים להגיע לשיא הפליטות מחר, אבל הרצון המובן שלהם הוא להמשיך ולהצמיח את כלכלת המדינה ולהעלות את רמת החיים. כאמור האתגר הוא לעשות כן תוך בלימת העלייה בפליטות והפיכת המגמה.

כולנו מחזיקים לסין אצבעות. הצלחתה היא הצלחתנו וכישלונה הוא מכה קשה ובלתי הפיכה למאבק העולמי בהתחממות הגלובלית. וכולנו מחזיקים אצבעות גם להודו – הסינים מדברים בפה מלא על היום שבו הכלכלה שלהם תהיה גדולה מזו של ארצות הברית (2026), אבל כבר יש כאלה החוזים את היום שבו הכלכלה ההודית תהיה גדולה מזו של סין (או את היום שבו אפילו התוצר הלאומי לנפש בסין ובהודו ישתווה לזה שבארצות הברית – 2048), ואין די מילים לתאר עד כמה חשובה לעולם הדרך שבה כלכלת הודו תצמח. האם היא תצמח על בסיס מקורות אנרגיה מזהמים כמו בסין בעבר (ולמעשה גם היום) או שתצעד בנתיב ירוק הרבה יותר. ואחרי כלכלת הודו, גם כלכלת אפריקה בתור, וכל התחזיות האלה רק מבהירות עד כמה חשוב שהתכנית הסינית תעלה יפה ותהווה דוגמה לבאות אחריה.