בחודשי הקיץ נמצא הפארק הלאומי של עצי הסקויה בהרי סיירה נבדה בקליפורניה ברשימות האתרים שאסור להחמיץ. הרי קשה להאמין שמישהו ממיליוני התיירים הפוקדים מדי קיץ את קליפורניה יסכים לוותר על הנסיעה בין עצי הענק העתיקים האלה. העצירה בצד הדרך העוברת בתוך היער הקדמוני, החיבוק המשפחתי של אחד הגזעים הענקיים והצילום הבלתי נמנע ליד הגזע (שהרי את כל העץ פשוט אי אפשר להכניס לצילום המשפחתי בשל גובהו) הם חלק בלתי נפרד מהחוויה.

אלא שמתברר שבימים אלה ממש נשקפת סכנה לעצי הענק האלה, הנחשבים לאורגניזמים העתיקים ביותר בעולם.

חברות ענק אמריקאיות בעלות אינטרסים כלכליים מנסות שוב ושוב לצמצם את היקף הפארק לטובת תעשיית העץ ולבצע דילול מאסיבי בתוך שמורות הטבע של היערות הגדולים, ובהן שמורת עצי הסקויה. הפיתוי גדול, בעיקר משום שנפח גזעיהם של עצי הסקויה הוא הגדול ביותר בעולם – נפחו של עץ אחד יכול להגיע ל-1,500 מ"ק.

נראה כי בעולם של אינטרסים כלכליים גם עתידם של עצי הענק בשמורה הלאומית, שנראה עד היום בטוח ואופטימי, עלול להשתנות. בחודש אפריל האחרון מינה הממשל האמריקאי את ראיין זינק לעמוד בראש ועדה שתבדוק כיצד אפשר לצמצם את שטחיהם של פארקים לאומיים בארצות הברית שגודלם עולה על 400 אלף קמ"ר. כבר הקיץ עתידה להיערך הצבעה בנושא זה בכנס פקחי שמורות טבע בקליפורניה כדי לקדם באופן מעשי החלטה שתקטין את שטחי שמורות עצי הענק בקליפורניה לטובת תעשיית העץ המגלומנית שאינה מפסיקה לגדול.

טיול בשמורת עצי הסקויה הענקית בפארק הלאומי של עצי הסקויה (Giant Sequoia National Monument) הוא חוויה מרשימה במיוחד דווקא עבורנו, הישראלים. אנו, המגיעים מארץ דלה ביערות, הרגילים להלך בין אלונים, ברושים ואיקליפטוסים שגובהם, במקרה הטוב, עשרות בודדות של מטרים, עומדים משתאים מול עצי הענק מקליפורניה, שקוטר גזעיהם יכול להגיע ל-7 מטרים והם מיתמרים לגובה של 90-80 מ' ואף יותר (כמו בית בן 30 קומות).

עצי הסקויה הם חלק ממה שהאמריקאים מכנים יערות הרֶדְווּד. עצים אלה צומחים באלפיהם על מדרונות הרי הרוקי ומגיעים לגובהם הרב ביותר בפארק הלאומי בקליפורניה, ששטחו הענק – 328 אלף דונם – הופך אותו לאחד הפארקים הגדולים ביותר בארצות הברית. מקצת העצים האלה חיים שם כבר אלפי שנים, וחוויית העמידה מול גזעו של ענק שכזה מזכירה עמידה מול שרידים ארכיאולוגיים מפורסמים כמו הפירמידות במצרים או הקולוסאום ברומא.

פיטר רינגולד, העומד בראש הארגון "הליגה להצלת עצי הרדווד" מאמין שיצליח לאגד את הציבור האמריקאי נגד הכוונה המאיימת של תאגידי תעשיית העץ הכוחניים, הרואים בעצי הסקויה מקור לרווח כספי. לדעתו צריך לעשות את ההפך המוחלט, כלומר, להגדיל את שטח שמורות הרדוודס בקליפורניה. "ענקים, גם אם הם עצים, צריכים מרחב כדי 'לשוטט' בו", הוא טוען. חבריו לארגון מדגישים את הצורך לדאוג לעצי רדווד אחרים שאינם ענקיים כמו עצי הסקויה (אך עדיין ענקיים בקנה מידה עולמי) ולהעניק גם להם מרחב נוסף.

האם אי פעם שאלתם את עצמכם לאיזה גובה יכול עץ לצמוח? קבוצת חוקרים בראשותו של ג'ורג' קוך מאוניברסיטת צפון אריזונה בדקה את השפעתם של התנאים השוררים בצמרות העצים על יכולתם של העצים להמשיך ולגבוה.

מתוצאות מחקרם עולה כי היכולת לצמוח לגובה אינה תלויה רק באיכות הקרקע ובכמות המים והאור. הגורם העיקרי לבלימת הצמיחה לגובה הוא לחץ המים. עץ בגובה של כמה עשרות מטרים דוחף מהשורשים ועד לצמרתו כ-600 ליטר מים ביום. רק כעבור כמעט חודש יגיעו המים האלה אל הצמרת.

מסקנתם של החוקרים, שהתפרסמה בכתב העת המדעי "Nature", היא שיש גבול לגובה שאליו יכולים עצים להגיע, והגבול הזה עומד ככל הנראה על כ-130 מ'. בגובה זה נעצרת יכולתו של העץ להזרים את המים עד לקצה הצמרת.

המאבק הציבורי לשמירה על עצי הענק בקליפורניה מזכיר מאבק אחר המתקיים בימים אלה ממש בישראל – המאבק הציבורי בעד או נגד כריתה מוגברת של עצי איקליפטוס. לצד אלה הטוענים שהאיקליפטוס הוא מין פולש המפריע להתפתחותה של צמחייה ישראלית עומדים אחרים הטוענים כי האיקליפטוסים הם הספק הגדול ביותר של צוף ואבקה לענף הדבש ומביעים חשש כבד לפגיעה כלכלית בענף אם אכן תתממש הכוונה לבצע כריתה מואצת של העצים האלה.

אין ספק שכל השמדה מכוונת, אף אם מבוקרת, של עצים בישראל, ראויה למחשבה שנייה ולדיון מעמיק. חשיבותו של האיקליפטוס בישראל איננה רק היסטורית או כלכלית. העץ הזה הפך מזמן לאחד העצים המזוהים ביותר עם נוף ילדותנו.