לחם, לחמנייה, כעך, פיתה, פסטה, ביסקוויט, קרואסון, עוגות, עוגיות. באין-ספור מאכלים שעליהם מבוססת התזונה היומית של רובנו מככב הגרעין הקטן ההוא, גרעין הדגן. את כוכב-העל הזה השכילו בני האדם להשביח בתהליך של ניסוי ותעייה כשמצאו את דגני הבר הפראיים לפני אלפי שנים. הם הבינו כי גידולם והשבחתם יאפשרו להשתמש בהם בדרכים שונות ומגוונות, ומאז הם נותנים טעם ואנרגיה לדיאטה האנושית.

ואולם משהו לא טוב קרה במרוצת אלפי השנים שחלפו מאז. חשיבותו של גרעין הדגן אמנם רק עלתה במרוצת הדורות, אך בשנים האחרונות מתברר כי תהליך הגידול של הדגן בשדות ובעיקר השימוש בדשנים גורם לפגיעה סביבתית גדולה אף יותר מזו הנגרמת בתהליך הטחינה וההפקה של מוצריו השונים.

מגזין "Nature Plants" פרסם לאחרונה מחקר שבחן את טביעת הרגל האקולוגית של גרעין הדגן. החוקרים מאוניברסיטת שפילד באנגליה גילו, בין השאר, כי ייצור המזון וצריכתו אחראים לשליש מפליטת גזי החממה הפוגעים באטמוספרה של כדור הארץ.

יש ללא ספק משהו מעט מדכדך בממצאי המחקר הזה, שהרי התרבות האנושית קשרה מאז ומעולם כתרים לתהליך הזה של "המוציא לחם מן הארץ" בשירה, בספרות וביצירות אמנות אחרות. היכולת האנושית לזהות בגרעין הקטן, הרזה והכחוש הזה מקור תזונה בסיסי, נחשבת לאחת מגולות הכותרת של החקלאות. נוכחותו של הדגן הרי אינה בולטת כמו נוכחותם של הפירות, האגוזים, ירקות השורש והבשר מן החי. אכן תגלית מופלאה.

כשהחוקרים מאוניברסיטת שפילד ביקשו לנתח את כל שלבי ייצור הלחם, הם הבינו שיהיה עליהם לבחון תתי-תחומים רבים הקשורים לייצורו: כמות החיטה הנקצרת בשדות מדי שנה, מספר הכלים החקלאיים הממונעים העוסקים בחריש, בדישון, בקציר ובדיש, וכמובן מחיר האנרגיה הכרוכה בשינוע גרעיני הדגן אל הממגורות, שנמצאות לא פעם בצידו האחר של העולם.

המחקר מוכיח שרוב הנזק הסביבתי נגרם בשלב הגידול החקלאי. הוא מתחיל בעיבוד יתר של האדמה, הנובע בעיקר מהדרישה הגוברת למזון. במקום לגוון את סוגי הגידולים ולתת לאדמה לנוח, החקלאים ממשיכים לגדל את אותם הגידולים שזוכים לביקוש הרב ביותר שוב ושוב. כל זה מדלדל את משאביה הטבעיים של האדמה, מינרלים בעיקר, ופוגע בפוריותה. למושג "שנת שמיטה" יש, אם כן, משמעות אקטואלית במיוחד דווקא בימים אלה.

נזק רב נגרם גם בשל השימוש בדשן סינתטי, פעולה שבמסגרתה מחדירים לקרקע חנקן סינתטי, שהייצור התעשייתי שלו דורש אנרגיה רבה ומביא לפליטה של גזי חממה. גם חלק גדול מהחנקן עצמו נפלט כגז חממה.

מתברר שכבר יש שיטות מתקדמות יותר לגידול דגן, שבבסיסן שימוש מועט יותר בחנקן סינתטי או רוטציה של גידולים, כך שבכל עונה בשנה מגדלים באותו השדה יבולים מסוגים שונים שאחד מהם הוא גידול קושר חנקן, כמו קטניות. מה שמפליא הוא שדווקא השיטה הזאת היא איננה המצאה חדשה, אלא מוכרת מהחקלאות המסורתית ואף הקדומה.

שיטה אחרת היא דווקא מודרנית וטכנולוגית מאוד ומכונה חקלאות מדייקת, העושה שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים להחדרת החנקן לצמח בכמות מדודה ומדויקת ולא מפוזרת ובזבזנית.

גם טחינת הדגן כרוכה באנרגיה רבה, לא כל שכן אפייתו הנעשית לא רק במפעלים ובמאפיות ענק אלא גם במטבחה של כל עקרת בית. לא כל חברה מסחרית מעוניינת לחלוק עם החוקרים את מחירי עלות האנרגיה הנדרשת להפיכת הדגן ללחם, וגם על המכשול הזה היה על החוקרים להתגבר.

מתסכלת במיוחד העובדה שפרט לנזקים הסביבתיים הנגרמים בתהליך הפיכתו של הדגן ללחם (דישון ופעולות עתירות אנרגיה אחרות הכרוכות בייצורו), בסופו של התהליך נמצא גם בזבוז גדול. זהו הבזבוז שלנו, אזרחי מדינות השפע, המשליכים לאשפה את שאריות המזון, שמרכיב משמעותי בהן הוא החיטה ושלל מוצריה.

ד"ר נעמי בק מהחטיבה למחקר, כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות ופיתוח הכפר, מפרטת את עיקר בזבוז המזון במסמך המסביר את הסיבות לבזבוז מזון ומציע דרכים להקטינו:

לפי המסמך, פירות וירקות מהווים יותר מ-60% מכלל אובדן המזון בעולם. מבחינה קלורית 53% מאובדן המזון בעולם הם דגנים – חיטה, אורז, תירס וסויה. מבחינה כספית האובדן הגדול ביותר נובע מבזבוז מוצרי בשר, חלב ופירות וירקות.

בק מציעה תכנית לאומית לצמצום בזבוז מזון הכוללת בין השאר פיתוח אפליקציה לדיווח על עודפים, פיילוט תשלום עבור עודפים והעברתם לנזקקים, אימוץ יעד הפחתת אובדן מזון ברבע עד 2025, בחינת הצעת חוק עידוד הצלת מזון, בחינת אפשרות חקיקה בנוגע לאיסור הטמנת פסולת מזון ועוד.

גם אנו יכולים לסייע בקלות להקטנת הפגיעה הסביבתית הנובעת מגידול הדגן באמצעות קנייה חכמה של מוצרי דגן וניצול מקסימלי שלהם.