העבר מתעורר לחיים: הפסיפסים וסיפורי המקרא ברצפת בית הכנסת

פסיפס שמשון הגיבור: גיבור מקראי בלבוש חייל רומאי

לפסיפס ייחודי זה ישנה חשיבות משמעותית: הוא היחיד שמוצג כיום לציבור, כחלק מרכזי בתערוכה "סודות חוקוק" שמתקיימת במוזיאון בית יגאל אלון שבקיבוץ גנוסר לחוף הכנרת – לא הרחק מהמקום שבו פעם ישו ובו התעצבה ראשית דרכה של הנצרות. [ להכניס כאן לינק לעמוד התערוכה באתר ]

במרכז הפסיפס נראה שמשון הגיבור כענק הנמלט מהעיר הקדומה עזה, בעת שהוא נושא כל כתפיו את שער העיר, כפי שמתואר בספר שופטים: "וַיֹּאחֶז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת… וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו" (ט"ז:ג). שמשון, שממדיו גדולים מיתר הדמויות בסצנה זו, מתהדר בשיער קצר בגוון חום-אדמדם, לגופו טוניקה עם אבנט וגלימה אדומה. בהקשר זה, מעניין לגלות כי שמשון לבוש בבגדים האופייניים לחיילים מהתקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזנטית.

מעט צפונה מסצנת שמשון ושער עזה, תיאור נוסף מפועלו של הגיבור המקראי: סיפור "שמשון והשועלים", המובא בשופטים ט"ו: ד'-ה'. הקטע ששרד בחלק זה כולל חלק מפלג גופו העליון וירכיו של שמשון, וחלקים משני זוגות שועלים. משמאלו נראים השועלים שזנבותיהם קשורים בלפידים בוערים, כפי שמתואר במקרא. כל אחד מצמד שועלים זה רץ לכיוון אחר. סצנה נוספת מחייו של שמשון שהתגלתה ליד פסיפס זה מתארת את הכאת הפלשתים בלחי חמור (שופטים ט"ו: טו'–טז').

החוקרים סבורים כי פסיפסי שמשון נועדו לשרת מסר אפוקליפטי, באמצעות סיפורי מקרא שאימצו הקהילות, בשאיפה לזכות בגאולה משיחית. ייתכן שמדובר בשיקוף של דימוי עממי של שמשון כ"אב טיפוס" של משיח שמציעה גאולה. כך או אחרת, נראה כי דמותו של שמשון הגיבור שימשה הקהילה המקומית לטובת שימור המיתוס, שימור הסמל ושימור הזהות שלה.

לאחר השלמת עבודות השימור והפיתוח בחורבת חוקוק, ישוב פסיפס שמשון ושער עזה אל מקומו המקורי, בבית הכנסת העתיק.

פסיפס ההקדשה: הכתובת ששרדה בחלקה

מצפון לפסיפס שמשון והשועלים התגלה ספין רבוע שבמרכזו מדליון עם כתובת בעברית או בארמית. מלאכת העיצוב של רצועת פסיפס תוכננה באופן שיפנה את עיני המתבונן הישר אל המדליון שבאמצעו, תוך הדגשת המרכזיות של הכתובת.

הכתובת עצמה מוקפת זר ובו משולבים מכל צד מעגלים שבתוכם ראשים: שני ראשי נשים וראש גבר בעיגול העליון, המביטים לכיוון הכתובת (משערים שמתחת למדליון המרכזי היה במקור מעגל נוסף שבו ראש גבר). בארבע פינות הספין מתוארות ארבע דמויות גברים, שאוחזים בזר.

הם לובשים מכנסיים צמודים ונועלים מגפיים. שרירי החזה החשוף שלהם מודגשים וידיהם מונפות מעלה כדי לאחוז בזר. רגליהם ניצבות על כדורים בארבע פינות הספין, כאשר בכדורים אלו מוצגים פני אדם או מסיכות. כל כדור מורם על ידי דמויות עירומות ובעלות כנף. מה מופיע בכתובת שרק חלק ממנה שרד? ייתכן שהיא מנציחה את בניית בית הכנסת וכוללת ברכה לאלה ששומרים באדיקות על כל המצוות, או למי שתרמו למפעל הבנייה.

אי אפשר להתעלם מהעובדה המרתקת שסביב המדליון מתואר עולם דימויים עשיר שמקורו באמנות הקלאסית: זר, דמויות נושאות, ראשים, מסכות וגם קופידונים. וכך, בין כל העיטורים המפוארים והצבעוניים הללו, צף ועולה העולם התרבותי המגוון של הקהילה היהודית שחיה בגליל לפני כ־1,600 שנים.

פסיפס הפילים: אירוע היסטורי או דמיון יצירתי?

צפונית לפסיפס ההקדשה מצויה רצועה גדולה שבה פסיפס ייחודי בהחלט - פסיפס הפילים. הפסיפס מציג לראווה סצנה צבאית מרשימה שבה מופיעים פילים ערוכים למלחמה, חיילים ודמויות מנהיגים.

פסיפס הפילים מחולק לשלוש רצועות המתרחבות כלפי מעלה. מדובר כנראה בסיפור ששיאו מתואר ברצועה העליונה, במפגש בין שתי הדמויות הגדולות. הרצועה התחתונה מציגה כנראה סצנה לאחר קרב, שבה נראים גופותיהם של חיילים וגם פר ופיל ורוכבו. הרצועה האמצעית מציגה שמונה נערים שניצבים בתוך קשתות ואוחזים בחרבות שנמצאות בתוך נדנים. ביניהם יושבת דמות גדולה יותר של גבר. כל הגברים לובשים טוניקות וגלימות מקושטות עם האות היוונית H, מה שמצביע על מעמדם הגבוה. מעל כל אחד מהם ישנו נר שהלהבה עולה ממנו. הדמות בגומחה המרכזית היא של אדם מבוגר, ששיערו לבן. הוא יושב על כס מפואר ובידיו מגילה.

לסצנה מרהיבה וייחודית זו אין כל מקבילה ידועה בפסיפסי בתי כנסת עתיקים. האם סצנה זו משמרת זיכרון של אירוע היסטורי מהתקופה ההלניסטית? או אולי מפגש בין שליט זר לבין הנהגה יהודית בימי החשמונאים? ואולי זהו המפגש האגדי בין אלכסנדר מוקדון והכוהן הגדול היהודי? בשונה מרוב פסיפסי חוקוק, כאן לא מופיע סיפור מקראי מזוהה וברור, ולמעשה - זהות הדמויות, משמעות המפגש והאירוע המתואר בפסיפס פתוחים לפרשנויות שונות.

כך או אחרת, האיקונוגרפיה מעידה על אירוע היסטורי, אמיתי או מדומה, שאירע בתקופה הקלסית המאוחרת או בתקופה ההלניסטית.

פסיפס תיבת נוח: דובים, גמלים ונמרים בדרך לתיבה

ומפסיפסי הסיטראות אל פסיפסי אולם התווך של בית הכנסת: רצועת הפסיפס הצפונית ביותר באולם המרכזי מתארת את תיבת נוח וזוגות של חיות, כנראה לפני עלייתם לתיבה (כפי שמתואר בבראשית ו': ז'-ח': י'). בפסיפס זה ניתן לזהות אריה ולביאה, חמורים, פילים, דובים, גמלים, נמרים, נחשים, כבשים, יענים ושועלים. בסמוך למרכז הסצנה נותר קטע יחיד שהשתמר מהתיבה, שצורתה כקופסת עץ שלה רגליים. מימינה נראה מבנה עם גג רעפים שהשתמר באופן חלקי בלבד. מהו בדיוק הקשר בין תיבת נוח למבנה זה? אין לדעת, מאחר שאותו חלק בפסיפס שחיבר בין שני האלמנטים הללו ניזוק על ידי בור שנוצר מאוחר יותר.

פסיפס חיל פרעה טובע בים סוף: תעלומת הלבוש הרומי

מדרום לפסיפס תיבת נוח מצוי פסיפס שמביא אל קדמת הבמה את סיפור קריעת ים סוף וטביעת חיל פרעה (שמות י"ד-ט"ו) - וסיפור זה מוצג באופן מרשים וייחודי למדי. הפסיפס מציג את חיילי פרעה, בעודם נטרפים על-ידי דגי ענק הפזורים בין מרכבות וסוסים המצויים בקריסה מוחלטת.

חיילי צבא מצרים מוצגים בלבוש צבאי, רומי באופיו – וכולם מותקפים או נטרפים על ידי אותם דגים פראיים. כל האלמנטים הללו מופיעים בפסיפס בסידור שמדגיש את האופי האלים והכאוטי של אותה סצנה. דגי הפרא בפסיפס מרשים זה נועדו ככל הנראה להציג את כוחו העצום של הים.

והנה עובדה מרתקת, שחוזרת על עצמה גם בפסיפסים אחרים: מדוע חיילי צבא מצרים מוצגים בלבוש רומי? מסתבר שהדבר עולה בקנה אחד עם נטייה אנאכרוניסטית באומנות להציג לבוש בסגנון עכשווי (יחסית לאותה תקופה) גם כשמדובר בתיאור של אירוע מתקופה קדומה בהרבה.

הליוס וגלגל המזלות: אל השמש המיתולוגי בלב בית הכנסת

במרכז רצפת אולם בית הכנסת מצויה רצועת פסיפס גדולה המתארת את הליוס (אל השמש היווני-רומי) ואת גלגל המזלות. מעניין לגלות כי נושא זה מופיע ברצפות פסיפס של שמונה בתי כנסת נוספים מאותה עת. עם זאת, במקרה של חוקוק, אופי הארגון של מרכיבי העיטור של הליוס וגלגל המזלות הוא יוצא דופן בהחלט: בעוד שהסידור השכיח של מוטיב זה מורכב משני מעגלים חד-מרכזיים עם הליוס בתוך המעגל הפנימי ומסביב סימני המזלות ב-12 מסגרות טרפזיות שוות בגודלן, הרי שבחוקוק, סימני המזלות מופיעים בתוך מעגלים שזורים זה בזה. סידור מסוג זה נמצא עד כה רק בבית הכנסת הקדום ביפיע, לא הרחק מנצרת.

יש לציין כי לדמות של הליוס עצמו נגרם נזק, ולא ברור האם הוא הוצג כהאנשה של אל השמש היווני-רומי או שמא כשמש עצמה.

סימני המזלות בחודשים שהשתמרו מוצגים בדמות גברים צעירים המלווים בשמות החודשים בעברית ובסימנים שמתאימים לאותם חודשים. כך למשל, מאחורי הגבר בחודש טבת מוצג מזל החודש על-ידי עז בעלת זנב של דג, ומזל חודש תשרי מוצג כאדם זעיר שאוחז מאזניים.

בפינות הפסיפס מוצגות עונות השנה כשהן מואנשות, כאשר העונה היחידה שהשתמרה בשלמותה היא הסתיו. היא מוצגת כגבר מכונף הלובש טוניקה קצרה שאופיינית לבעלי מלאכה או חקלאים. בידו האחת מוט ואשכול ענבים, ובשנייה - קרני איילה.

גם במקרה זה, הפסיפס נחשב לייחודי למדי: בכל הקשור לעיטורי בתי כנסת קדומים, אין תקדים לעובדה שעונת השנה מואנשת בדמויות של גברים. למעשה, בבתי כנסת אחרים שבהם מוצגים גלגל המזלות והליוס, עונות השנה מיוצגות על ידי נשים.

יונה והדגים: דג בולע דג בולע דג...

דרומית לגלגל המזלות מוצג הקטע מהסיפור הידוע של יונה הנביא, בו הוא מוטל לים בידי מלחי האונייה ונבלע על ידי דג גדול (יונה א': י"ב-ט"ו; ב': א'). למעשה, מדובר בתיאור המובהק הראשון של סיפור יונה שהתגלה עד כה בעיטורי בתי כנסת קדומים.

הסצנה גדושה בדימויים הקשורים לעולם הים. היא כוללת סירת דיג עם דייג שמטיל רשת, צמד דייגים לבושים הסוחטים רשת דיג רטובה, ואוניית מפרשים גדולה עם חמישה מלחים, אחד מהם מטפס על התורן והאחר – ניצב גבוה בראשו. במרכז הספינה נראה גבר מזוקן שמוריד למים חבל עם לולאה בקצהו. ייתכן וזהו רב החובל. מתחת לספינה נראות רגליו של יונה כשהן מבצבצות מפיו של דג, אשר נבלע על-ידי דג גדול ממנו, שאף הוא נבלע על-ידי דג גדול עוד יותר.

ומסקרן לא פחות: בשמיים, על גבי ענן סערה, מופיעים שלושה יצורים בני כלאיים, כאשר כל אחד מהם מורכב מראש וגוף עירום של אישה וכנפיים, עכוז בולט ורגלי ציפור. השלישייה רוקדת ומנגנת בנבל ובחליל, ומושכת את תשומת לבו של המלח שבראש התורן, שאף מצביע עליה.

פסיפס מגדל בבל: על יהירות, כאוס וענישה

פסיפס זה, דרומית לפסיפס יונה, מציג לראווה את הקמת מגדל בבל (כפי שמתואר בספר ראשית י"א: א'-ט'), וגם את עונש שהטיל אלוהים על בנייתו – ולמעשה על חטא היוהרה. עונש זה מיוצג בפסיפס באמצעות סצנות אלימות וכאוטיות של הדמויות, השונות מאוד זו מזו – מה שמעיד על ייצוג של עמים שונים. חלק ממקימי המגדל נופלים מטה, בעוד שאחרים מכים איש את רעהו באלימות. כל זאת, על רקע המגדל, שמוצג כמבנה מרובע, ועל רקע כלי עבודה ומתקנים שונים – מאבני בנייה, דרך כלי ניסור ועד גלגלות לחבלים.

פסיפס אֵילים: נווה מדבר עשיר

אילים הוא נווה המדבר שבו ערכו בני ישראל את חנייתם השנייה, במסלול נדודיהם במדבר, והוא מתואר בספר שמות, ט"ו, כ"ב-כ"ז. הפסיפס, שדבר גילויו פורסם ב-2019, מציג את התיאור האמנותי הקדום ביותר הידוע של סיפור אילים – סיפור שאינו מוכר במיוחד. אילים מתוארת כנווה מדבר שבו 12 מעיינות מים ו-70 עצי תמר.

"חשפנו את התיאור הראשון של פרשת אילים באמנות היהודית העתיקה", צוטטה פרופ' ג'ודי מגנס בהודעה לעיתונות. "הפסיפס מציג אשכולות תמרים הנקטפים בידי פועלים חקלאיים הלבושים בבגדים קצרים, המחליקים את התמרים במורד חבלים המוחזקים בידי גברים אחרים. ברצועה האמצעית מופיעה שורה של בארות המתחלפות בעצי תמר. בצדו השמאלי של הלוח נראה אדם הלבוש כתונת קצרה, הנושא כד מים ונכנס דרך שער קמור של עיר המוקפת מגדלים משוננים", הוסיפה מגנס. זיהוי המקום כאילים מאושר באמצעות כתובת שמעל לשער ובה נכתב: "ויבואו אילימה".

פסיפס חזון ארבע החיות: חלומו הנבואי של דניאל

בשנה הראשונה למלכות בלשאצר מלך בבל, ראה דניאל בחלומו הנבואי את מה שמכונה "חזון ארבע החיות". סיפור זה נחשף בפסיפס מפתיע נוסף שהתגלה באגף הצפוני של בית הכנסת, ובו לוחות המתארים את החיות המופיעות בפרק ז' בספר דניאל. דניאל, שחי בתקופת גלות בבל, השתמש ביצורים אלו כדי לסמל את ארבע הממלכות שיקומו על הארץ לקראת קץ הימים.

זיהוי החיות אושר באמצעות כתובת מקוטעת בארמית, המתייחסת לחיה הראשונה – אריה בעל כנפי נשר. האריה עצמו לא השתמר, וכך גם החיה השלישית. אולם החיה השנייה – דוב שבפיו שלוש צלעות בולטות – השתמרה. כך גם רוב חלקי החיה הרביעית, המתוארת כבעלת שיני ברזל. פסיפס זה מעורר מחשבה באשר למשמעותו עבור קהילת חוקוק באותה תקופה. נראה כי הוא מעיד על ציפיות באשר לאחרית הימים בקרב קהילה זו.

פסיפס יעל ודבורה: הניצחון על סיסרא

הפסיפס מתאר את האירועים המסופרים בפרק ד' בספר שופטים. ברצועה העליונה נראה המנהיג הצבאי ברק, חמוש בחרב ובמגן, ניצב לפני דבורה הנביאה היושבת תחת עץ תמר. מהסיפור המקראי ידוע כי דבורה מזמינה את ברק ומצווה עליו לצאת למלחמה נגד סיסרא - והשניים מובילים לניצחון על האויב. אולם סיסרא מצליח להימלט ברגל. לאחר מכן מופיעה יעל אשת חבר הקיני, המפתה את סיסרא להיכנס לאוהלה כביכול כדי להסתתר.

הרצועה האמצעית של הפסיפס, שהשתמרה באופן חלקי בלבד, מציגה שריד מסצנה זו. אולם במקום להגן עליו, כאשר סיסרא נרדם, יעל נועצת יתד ברקתו. הרצועה השלישית בפסיפס מציגה את רגע השיא של הסיפור: יעל אוחזת בידיה ביתד ובפטיש, בעוד סיסרא, המוצג כדמות ענקית, שוכב מת על הקרקע, וכלי נשקו פזורים סביבו.

פסיפס דבורה ויעל נמצא בקצה הדרומי של האגף המערבי של בית הכנסת. הוא השתמר בשני מקטעים גדולים יחסית, המאפשרים לזהות בבירור את נושא הסצנה ולשחזר באופן מהימן את רצף האירועים ואת הדגשים הרעיוניים המרכזיים של היצירה. הפסיפס מעורר שאלות מרתקות רבות: על אילו מקורות מקראיים ובתר-מקראיים התבססו יוצריו בעיצוב הדימויים? מה הוא יכול ללמד אותנו על תפיסות של מגדר בחברה היהודית בעת העתיקה? ומדוע היה לסיפור זה משמעות מיוחדת עבור קהילה יהודית בגליל במאות הרביעית והחמישית לספירה?

פסיפס נער מוביל חיה: "ונער קטון נוהג בם"

הפסיפס מתאר נער צעיר המוביל חיית בר הקשורה ברצועה, ככל הנראה זאב. כתובת בעברית המופיעה בין הנער לבין החיה מאשרת כי מדובר בתיאור חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו. הכתובת מצטטת את סופו של הפסוק בישעיהו י"א, ו': "ונער קטון נוהג בם". הפסוק המלא מתאר עולם אידיאלי של שלום והרמוניה בין בעלי חיים שבעולם הטבע הם אויבים זה לזה: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ... ונער קטן נוהג בם".

הנער לבוש בכתונת לבנה ומעוטרת בעלת שרוולים ארוכים, המגיעה עד לברכיו. לרגליו מגפיים שחורים קצרים, והוא מפנה את מבטו לעבר החיה הקשורה הנמצאת משמאלו. מעל ראשו של הנער השתמר שריד קטן של חפץ בצבעי שחור ואדום. לא ניתן לזהות את משמעותו, אולם פיצול הרצועה מרמז כי במקור הייתה מעליה חיית בר נוספת הקשורה אף היא לרצועה. לכן ייתכן שהפסיפס הציג יותר מחיה אחת מתוך חזון השלום האוניברסלי המתואר בנבואת ישעיהו.

פסיפס אשכול המרגלים: הסיפור שהפך לסמל

לוח פסיפס הממוקם במרכז השורה העליונה של פסיפסי האגף הצפוני מתאר שתי דמויות גבריות הנושאות מוט על כתפיהן. על המוט אשכול ענבים גדול באופן מיוחד. הכתובת "וישאוהו במוט בשניים" מזהה את הסצנה כתיאור של סיפור המרגלים השבים מנחל אשכול עם אשכול הענבים, כפי שמסופר בספר במדבר י"ג. הפסיפס ממחיש את אחד הסמלים המוכרים ביותר של סיפור המרגלים – נשיאת אשכול הענבים העצום מארץ כנען – סמל לשפע ולפוריות הארץ שהובטחה לבני ישראל. גודלו החריג של האשכול בפסיפס נועד ככל הנראה להדגיש את עושרה יוצא הדופן של הארץ ואת הרושם העז שהותירה על המרגלים.

פסיפס שולחן לחם הפנים: הצצה לבית המקדש

שולחן לחם הפנים הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש. מדי שבת נהגו הכוהנים לחלוק בלחם, ובמקומו הניחו לחם חדש. לוח הפסיפס, שהשתמר באופן חלקי וממוקם בחלקו המזרחי של בית הכנסת, מתאר את שולחן לחם הפנים. הזיהוי מאושר באמצעות כתובת המופיעה בלוח, ולצדו מוצגים גם כלים נוספים הקשורים לפולחן הקורבנות.

בעוד ששולחן לחם הפנים וכלים פולחניים אחרים הם מוטיב מוכר ברצפות פסיפס של בתי כנסת יהודיים ושומרוניים מהעת העתיקה המאוחרת, הרי שההקשר האיקונוגרפי בחוקוק ייחודי: בבתי כנסת אחרים מופיע שולחן לחם הפנים בתוך קומפוזיציה רחבה של סמלים פולחניים: חזית בית המקדש, כלי קודש נוספים, מזבחות, מנחות של בעלי חיים, דגן, שמן ויין, ואף דמויות כהונה. לעומת זאת, בחוקוק פסיפס שולחן לחם הפנים הוא הייצוג הפולחני היחיד שנשמר מתוך התוכנית הרחבה של האגף הצפוני, שברובו מוקדש לסצנות מקראיות שאינן קשורות ישירות לפולחן הקורבנות.

פסיפס שלושת הנערים בכבשן האש: הסירוב לנבוכדנצר

בדומה לארבעת הלוחות בקצה המערבי של האגף הצפוני, גם ארבעת הלוחות המצויים בקצה המזרחי של האגף נראים כקבוצה אחת היוצרת יחד תיאור אחיד של קטע מקראי, במקרה זה – פרק נוסף מספר דניאל. הפסיפס מציג שתי דמויות גבריות העומדות זו לצד זו, כאשר מימין לדמות האמצעית השתמרה דמות שלישית, שבעבר עמדה שם. שלוש הדמויות מצביעות כלפי מעלה באצבעות יד ימין. מספר הנערים, לבושם הפרסי ותנוחת גופם מרמזים כי מדובר בחנניה, מישאל ועזריה – שלושת רעיו הצעירים של דניאל.

על פי הסיפור המקראי, הם מסרבים לציית לפקודת המלך הבבלי נבוכדנצר להשתחוות לפסל זהב ענק (דניאל ג', א'-י"ח), ובהמשך אף מושלכים לכבשן האש – שממנו הם יוצאים בסופו של דבר ללא פגע (דניאל ג', י"ט-ל').