"הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח! / כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח / עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ / אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!" אלה מילותיו של נתן אלתרמן בשירו "שיר הכביש", שנכתב בשנת 1934. את השיר הלחין דניאל סמבורסקי, ושמעון ישראלי, ששר אותו בקולו הרועם, כמו נתן את האות לקריאת תגר על השממה ולהלבשתה שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט, אתגר שעליו חונכנו בעשורים הראשונים של המדינה.

איני יכול שלא לזמר לעצמי בעצב נוסטלגי את מילות השירים הללו בכל פעם שאני רץ, כדרכי, בשבילי הפרדסים ממערב לרעננה. צילו הכבד של המחלף הענק, שנבנה על רוב שטחם של הפרדסים, השדות והשטחים הפתוחים, מוטל על מה שהיה פעם חיק הטבע שלי ושל מאות שוחרי ספורט אחרים המתגוררים בסביבה.

אולם הצורך בשטחים פתוחים אינו נחלתם הבלעדית של שוחרי הספורט, שמספרם הולך וגדל. יותר ויותר אנשים מגלים מחדש את חיק הטבע ומנצלים אותו לנופש ולפנאי. שמורות הטבע מתמלאות בהמוני בית ישראל לא רק בחגים אלא גם בסופי השבוע ובחופשות, ואפילו האוכלוסייה החרדית מאמצת אותם לעצמה ומציפה את אתרי הטבע השונים בהמוניה.

הצורך במרחב פתוח, ולו מסיבות אסתטיות, הוא צורך בסיסי הקיים בנפשו של האדם, אולם אנו חיים במציאות שבה הגידול המהיר באוכלוסייה מכתיב השתלטות הולכת וגוברת על השטחים הפתוחים.

עוד ועוד כבישים, מחלפים, מסילות ברזל ושכונות שלמות של בניינים רבי קומות וצמודי קרקע משתלטים על השטחים הפתוחים ונוגסים בשדות, בחורשות, בשטחי הבור ולעיתים אפילו בשמורות הטבע. אם לפני כמה עשורים היה אפשר לטייל בטבע מבלי לראות בקצה האופק בניין, עמוד חשמל או כביש מתפתל, היום כבר מדובר במשימה קשה הרבה יותר, אפילו בנגב.

וכך גדל החיפוש אחר המקום שבו העין לא תיתקל במכשול מעשה ידי אדם אלא תשוטט חופשייה בין נופי הרים, שדות, יערות וחורש. מיטיב לנסח זאת במאמרו המצוין בעיתון "הארץ" ניר חסון, שתוהה: "האם יש הר אחד שאפשר להתבונן מפסגתו צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה מבלי להבחין באף יישוב, כביש, עמוד חשמל, אנטנה או בסיס צבאי?"

גילוי דעת של עמותת "אדם טבע ודין" בוחן את מידת הפגיעה בשטחים הפתוחים בעקבות תהליכי פיתוח מואצים וליקויים בתכנון ובאכיפה. נייר העמדה מציג את היחס של אזרחי המדינה לחיק הטבע ואת חשיבותם של השטחים הפתוחים ומדגיש כי קיים צורך דחוף בשמירה על השטחים הפתוחים בישראל.

ישראל היא אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם. מכיוון שהיא נבנתה בחיפזון, תוך פיתוח מואץ שנועד בעיקר לספק פתרונות מיידיים לעלייה הגדולה שהגיעה גלים-גלים, נעשה שימוש בכל המרחבים הפתוחים שנמצאו מתאימים לפיתוח ולבנייה. הצורך לבנות, ומהר, גבר על כל שיקול אחר. וכך הגענו למצב שבו לא רק כמות השטחים הפתוחים מחוץ לערים וליישובים בישראל קטנה ביחס למדינות מפותחות אחרות בעולם, אלא גם שטחי הגנים והפארקים בתוך היישובים קטנים מהמקובל במדינות המערב.

לאור כל זאת ראויה לציון עבודתה של ד"ר לירון אמדור, מנהלת יחידת המחקר במכון דש"א ("דמותה של ארץ") לשמירה על השטחים הפתוחים. העבודה, שנעשית בשיתוף קרן קימת לישראל ורשות הטבע והגנים, נועדה לפתח שיטה לאומדן הערך של שירותי נופש בחיק הטבע בשטחים פתוחים מסוגים שונים. במסגרתה נבחרו שני אזורים בארץ – צפון הרי ירושלים והגלבוע – ונערכה בהם בחינה של פוטנציאל פיתוח התשתיות המיועדות לנופש ולספורט. העבודה אף בוחנת את הדרכים שבהן אפשר להגן על האזורים הללו מפני בינוי ופיתוח שיפגעו ביכולתם לשמש למטרות הללו.

הצורך להגן על הטבע וערכיו שלא במסגרת שמורות טבע מפני פיתוח מואץ והרס הביא את אונסק"ו (ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם) ליזום ב-1971 את התוכנית "אדם וביוספרה" המגדירה אזורים שונים בעולם כמרחבים ביוספריים. בתוכנית מתייחסים לביוספרה כולה כאל מערכת שלמה שמרכיביה משפיעים זה על זה ולאדם כשותף וחבר במערכת שתפקידו לקבל אחריות ולדאוג לתפקודה התקין למענו ולמען הדורות הבאים.

בישראל הוכרז שטחו של הכרמל, שנפגע בשריפה בשנת 1989, כמרחב ביוספרי, אך ההצלחה היא חלקית, משום שההחלטה התקבלה "מלמעלה", ללא שיתוף תושבי היישובים הנמצאים במרחב. ב-2011 הוכרז אזור מוא"ז מגידו כמרחב ביוספרי, תוך שיתוף התושבים, היישובים בסביבה, קק"ל וארגונים ירוקים, והוא מרחב ביוספרי מתפקד. בעקבות הצלחה זו מעניקה קק"ל תמיכה מקצועית באזורים הקיימים ויוזמת הכרזה של אזורים נוספים.

עוד נציין את המגמה המבורכת של קיום סקרי טבע ונוף הנערכים במקומות שונים בארץ ומתייחסים גם לערכים אקולוגיים, נופיים, היסטוריים ועוד. הסקרים האלה מאפשרים למצוא שפה משותפת בין אנשי המדע (אקולוגים גיאולוגים ועוד) לבין גורמי התכנון שאחראיים לתהליכי הפיתוח ועוזרים להגן  על השטחים הפתוחים בישראל.

הצורך בשמירה על השטחים הפתוחים בישראל אקטואלי דווקא בימים אלה, שבהם תשומת הלב הציבורית מופנית אל משבר הדיור המתמשך ואל הניסיונות לייצר פתרונות דיור מהירים, לעיתים מהירים מדי, תוך עקיפת הנהלים הקיימים. אין לי ספק כי רבים מאותם זוגות צעירים שמתקשים להשיג קורת גג במחירי הדיור המוגזמים יהיו גם אלה שייאבקו בפגיעה בשטחים הפתוחים ובערכי נוף וטבע.

אולי מתאים לחתום את המאמר הזה בציטוט מדבריו של הסופר עמוס עוז: "אני לא אוהב את הביטוי 'שמורת טבע'. בכלל, עצם המילה 'שמורה' אינו מקובל עליי. אינני חושב שבאתי לעולם הזה כדי לשמור על איזה דבר. אינני חושב שהיחסים בין אדם לזולתו או אדם למקומו או אדם למורשתו הם יחסים של שימור. לא נולדנו לתוך מוזיאון, ותפקידנו אינו לצחצח את הזכוכיות המכסות על המוצגים ולהוביל את ילדינו אחרינו על קצות אצבעותיהם כדי שיתפעלו ממה שיש. מותר לדעת בטבע, צריך לגעת בו, מותר גם לשנות. אך השאלה היא: איך?! התשובה צריכה להיות: באהבה". (עמוס עוז, אהבת הארץ).