את "גדר הדינגו" בנו בני האדם במדבר סצ'לצ'קי שבאוסטרליה כבר בשנת 1880. מטרתה המקורית הייתה להרחיק ארנבים שעשו שמות בגידולים חקלאיים, אך מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, הורחבה הגדר ויועדה להרחיק את כלבי הדינגו מעדרי הצאן והבקר. אלא שלאחרונה גילו חוקרים דבר מוזר. בצד אחד של הגדר אפשר למצוא כיום שיחים בתפוצה גדולה ודיונות חול שמתנשאות גם לגובה של כ-10 מטרים, ואילו בצידה השני של הגדר תפוצת השיחים דלילה וגובה הדיונות נמוך מאוד.

מאחר שצילומים אוויריים מוכיחים מעל לכל ספק סביר שההבדלים האלה בנוף בולטים כל כך משני עברי הגדר והיא זו שאחראית להם, החלו החוקרים להתחקות אחר הסיבה לכך. מתברר שהאזור השטוח והצחיח יותר נמצא בצד שבו כלבי הדינגו אינם מסתובבים בחופשיות. בצד שבו כבר לא נמצאים הכלבים, אין למעשה טורף-על שיוכל לווסת את אוכלוסיית המכרסמים ואוכלי העשב למיניהם, ולכן האוכלוסייה של בעלי החיים האלה גדלה, ומי ש"משלם את המחיר" הם כמובן הצמחים…

אך מדוע גם פני השטח השתנו והדיונות בצד זה נמוכות יותר? ובכן, צמחים, כידוע, מעגנים את עצמם בקרקע בעזרת שורשיהם, וככל שצפיפות הצמחייה עולה, כך גם משתנה אופן השפעת הרוחות על הקרקע. קיבוע הקרקע באמצעות שורשי הצמחים ותנועת האוויר מעל הקרקע גרמו לחול להיערם לגובה ואפשרו לדיונות לגדול.

ובכן, הרי לכם אפקט פרפר מושלם המוכיח לנו שוב שכל התערבות חיצונית במארג אקולוגי טבעי מפרה את האיזון העדין שרק הטבע יודע ליצור. וכשאין איזון במערכת, רק דברים רעים יכולים לקרות… גם לבעלי החיים ואפילו לאדמה עצמה.