העובדה היא, טוענים מדענים, שצורות החיים הפרימיטיביות – האצות, הבקטריות והמדוזות – שמיטיבות להתמודד עם הזבל שאנו זורקים לתוך הים, ולמעשה אף פורחות במרק הרעיל הזה, יום אחד יקומו עלינו – לכלותנו.

אז מה גורם לאבדן החיים הימיים?

פסולת דשנים (חנקן) ודלק שמושלכים לים בכל יום, בשילוב עם דיג-יתר וחיסולם המוחלט של הטורפים הימיים, יצרו תנאים המאפשרים למיקרואורגניזם ולאצות לשגשג. לא זו בלבד שהתפשטות האצות מזיקה לחיים הימיים, היא גם מהווה סכנה לאדם, שכן מגע ישיר עמן גורם לפריחות, לצריבה בעיניים ולכאבים בגרון. מדענים טוענים שאנחנו דוחפים את האוקיינוסים בחזרה אל ראשית האבולוציה, חצי מיליארד שנים אחורה, כששלטו המדוזות והחד-תאים. ריקון הדגה מאפשר לצורות חיים נחותות לגדול פרא ולהתרבות ללא מעצור.

ומי יטרוף את המדוזה?

המדוזות גם משפיעות על העולם מחוץ לאוקיינוסים: הן ממלאות רשתות דיג, הן סותמות פתחי אוויר באניות, ויש כל כך הרבה מהן בכל מקום שבכמה חוות דיג ויתרו לחלוטין על מקור פרנסתן. צב הים, הטורף של המדוזות, כבר נכחד, וכ-90% מהדגים הגדולים נעלמו אף הם במהלך 50 השנים האחרונות. שוניות האלמוגים, יערות הגשם של הים, נמחו כמעט לחלוטין בשל פשיטת האצות. אפילו בקטריה הנמצאת במעי אדם נושאת בחלק מהאשמה להיעלמות האלמוגים, שכן בכל פעם שאנחנו מורידים את המים בשירותים – היא מגיעה ישר לים (מדענים בפלורידה ניגשו לבתי אנשים, ביקשו מהם להוריד את המים, ואחרי שלוש שעות גילו את זה באוקיינוס).

פלישת המינים

התחממות המים כתוצאה מהשינוי באקלים מאיצה גם היא את התרבות החיידקים במים ומעודדת את פלישת המינים, כמו במקרה של אצה (Lyngbya)הצומחת לחופיה של אוסטרליה במהירות של 100 מטרים לדקה (דמיינו מגרש פוטבול שמכפיל עצמו בכל שעה). יש לזכור כי ברגע שהבקטריה מתה היא יכולה להתחדש על ידי שחרור זרחן וחנקן. וזה אכן נשמע כמו סרט אימה. אולי בעתיד הלא רחוק ניאלץ להתעמת מול כוח שלא יהיו לנו את הכלים להילחם בו. מי יודע?

המאמר לקוח מאתר: Treehugger מאת קריסטין אנדרווד, סן דייגו, קליפורניה
תרגום: שירי פורר