בחלקו הדרומי של מדבר יהודה נמצא ערוץ נחל אשלים, שאך לפני שלושה חודשים דלפו אליו יותר מ-100 אלף קוב שפכים חומצתיים. דומה כי האסון האקולוגי, מהגדולים שידעה המדינה, הפסיק לעניין את הציבור זה מכבר. גם ציבור המטיילים הנוהג לפקוד את הנחל הפופולרי לקראת עונת הסתיו ובמשך החורף והאביב, הפנים את העובדה שלא יהיה אפשר לטייל באפיקו בעתיד הנראה לעין.
הזיהום הסביבתי בנחל אשלים איננו תוצאה של מכת טבע, אלא של מעשה ידי אדם. לא גשמי זעף גרמו להצפתו של המאגר המשמש לאחסון שפכים מסוכנים אלא טעות בתכנון הסוללות המקיפות אותו. התכנון הלקוי גרם
לקריסת סוללת מאגר של חומצה תעשייתית במפעל רותם אמפרט לייצור דשנים במישור רותם, הסמוך לראש אגן הניקוז של הנחל. המים, שפרצו לכל עבר, מילאו את ערוץ הנחל במהירות, בדומה לשיטפון מדברי. במרוצתם הם הציפו את הערוץ עד לגובה של 4 מטרים, מילאו עשרות גבי מים, חלחלו אל בין שורשי העצים והצמחים במורד הערוץ ולא נעצרו אלא משהגיעו לאזור השפך בסמוך לים המלח, מרחק קילומטרים רבים ממישור רותם.
הנזק הסביבתי חמור. כמות גדולה של חומצה זרחתית חדרה לשורשי העצים הצומחים בערוץ הנחל (בעיקר עצי השיטה), חלחלה אל בין חלוקי הנחל ושקעה מתחת לקרקע, היכן שיהיה קשה הרבה יותר להיפטר ממנה. כבר בימים הראשונים לאחר הזיהום התגלו לאורך הערוץ גופותיהם של יונקים, זוחלים ועופות ששתו מהנוזל המזוהם. כך, מתוך עדר של 26 יעלים
מתו 8 יעלים (כשליש מאוכלוסיית האזור) בגלל שתיית המים המזוהמים.מיד לאחר היוודע דבר הזיהום הגיעו למקום צוותים מטעם רשות הטבע והגנים והחלו בפעולות חירום לצמצום הנזקים. אלו כללו שאיבת הנוזל המזוהם, כיסוי אזורים מזוהמים בעפר וגידור חלקים מסוימים של הנחל כדי למנוע מבעלי חיים נוספים להגיע ולהיפגע. בנוסף לכך הוצבו מיכלי מים שנועדו לאפשר לבעלי חיים, ובמיוחד
לציפורים שהן חסרות חוש ריח, לשתות מים שאינם מזוהמים. כמו כן הוזרמה כמות גדולה של מים מתוקים אל ערוץ הנחל כדי לשטוף את החומצה עד כמה שאפשר במורד האפיק.
פעולות ההצלה והשיקום, כך התברר די מהר, עתידות לארוך זמן רב. מנכ"ל רשות הטבע והגנים העריך את עלויותיהן של פעולות ההצלה המיידיות בעשרות מיליוני שקלים. במקביל הוגשה תביעה ייצוגית נגד חברת כיל, שהמפעל המזהם שייך לה, בסך של יותר מ-200 מיליון ש"ח. התביעה כוללת בקשה מהחברה
לפצות ב-1,000 ש"ח כל אחד מאזרחי המדינה שלא יוכלו לטייל באפיקו של הנחל בשנים הקרובות.
האסון מעלה שאלות מהותיות באשר למחיר שאותו נאלץ הטבע לשלם שוב ושוב בשל דו-הקיום שנכפה עליו עם הטכנולוגיה והתיעוש. פלישת המפעלים התעשייתיים המזהמים ותוצרי הקיום המודרני האחרים, כמו צינורות נפט החוצים את המדבר או מתקני קידוח גז בקרבת חופי רחצה, מאיימים על אזורי טבע נרחבים שאמורים להיות מוגנים מפני פגעי הציוויליזציה. כיצד מתמודדים עם המתח שבין צורכי האנושות לצורכי הטבע?
פרופסור עדי וולפסון הקים את המרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון והוא מחבר הספר
"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד". לדבריו, שורת החוקים שנחקקו בנושא שמירת הטבע והגנתו נועדו להבטיח הגנה על הטבע מפני פגעיו של התיעוש. אך אם בכל זאת תהליכי הייצור מסבים נזק לסביבה נהוג לפעול על פי העיקרון "המזהם משלם". כלי נוסף שיעילותו מוכחת הוא השימוש במס ירוק שמוטל על פעילות חוקית שעלולה לגרום לפגיעה מסוימת באיכות הסביבה, כמו הטמנת פסולת באדמה. במקרה זה נועד המיסוי להקטין את היקף ההטמנה.
בנוסף לעלויות פעולות ההצלה והשיקום של נחל צאלים אנו עדים לעלויות עקיפות יקרות לא פחות ובהן זיהום ופגיעה בערכי טבע, מניעת הנאה מהציבור ופגיעה במערכת האקולוגית. לכן חשוב כי הקנסות שיושתו על המזהמים יהיו גבוהים מספיק כדי להרתיע מזהמים פוטנציאלים נוספים ולמנוע רמיסה ברגל קלה של ערכי טבע ונוף שחייבים להיות מוגנים למרות מחיר הקדמה.
דווקא בימים אלה, שבהם יוצאים רבבות ישראלים אל חיק הטבע כדי לבלות את ימי החופשה של חגי תשרי, חשוב להבין את הקשר המיוחד שיש לנו עם הטבע. ההנאה והאושר, שהם מנת חלקנו מהרגע שבו אנחנו מגיעים אל היער, אל שפת הנחל, אל ההר או אל ערוץ הנחל שבו בחרנו לצעוד, הם מתנתו של הטבע הניתנת לנו בחינם. המתנה הזאת חיונית לקיומנו ובלעדיה אנו עלולים להרגיש שחיינו אינם שלמים.
למרות הנוחות שמאפיינת את חיינו בעידן הזה בזכות הטכנולוגיה וההישגים המדעיים, אנחנו זקוקים גם להר, לנחל, למדבר וליער. שמירה על הטבע היא איננה סתם גחמה, ואין סתירה בינה ובין הפיתוח והתיעוש. שניהם עמודי תווך החיוניים לקיומנו, ועלינו למצוא תמיד את האיזון העדין ביניהם.