11.2.2039
לאביב משעל, מאת אבא.
המון מזל טוב, אביב. 33 הוא גיל נהדר, אני זוכר שבגיל זה חשבתי שאני מלך העולם.
אנחנו מתגעגעים מאוד, אבל לא נוכל להגיע אליכם גם השבוע. הדרכים מהגליל למישור החוף משובשות, ונראה שההרס הפעם רב במיוחד, וייקח זמן עד שיתוקן. אני שמח שעברתם את הסופה האחרונה בשלום.
נזכרתי היום בשנת 2008, כשהייתי בגילך.
הייתי פעיל במה שנקרא "התנועה הסביבתית". כשהגעתי לאוניברסיטה בדיוק הקימו תא של סטודנטים למען הסביבה, לראשונה בישראל. העסק תפס די מהר, ותוך כמה שנים היו תאים כאלה בכל הקמפוסים בארץ. נראה שהדור שלנו מרגיש שהעתיד שלו ושל ילדיו בסכנה, אבל זו הייתה בעיקר תחושת בטן. מעטים לקחו אותנו ברצינות.
גם אנחנו לא רצינו להאמין שתחושות הבטן שלנו נכונות.
ואז, מתישהו בשנת 2006 הופיע בחיינו הסרט "אמת מטרידה", ועמו אדם בשם אל גור, שהיה שנים רבות סגן נשיא ארה"ב ומנהיג שאנשים היו מוכנים להקשיב לו.
משהו השתנה באותה שנה.
ממושג ערטילאי הפכה התחממות כדור הארץ ללהיט. השיא היה בהופעה ב-7.7.2007, שבה הכריזה מדונה על תחילתה של המהפכה הירוקה (אתה מכיר את מדונה, נכון? בשנות העשרים היא חיה במשך תקופה בארץ, ושרה ב"צוותא" בכל מוצ"ש בתכנית של המרכז לקבלה). הייתי בין המארגנים של ההופעות האלה בארץ. שידרו חלקים מן ההופעות שלנו בכל העולם. הכל היה נראה מושלם, ואפילו קיבלתי מכתב תודה מאל גור.
באותם ימים עלו הטמפרטורות רק ב-0.6 מעלות מאז החלה המהפכה התעשייתית (ויחד אתה פליטת הפחמן המוגברת לאוויר). עדיין חיינו באקלים הנוח והנעים שהיה לנו מתחילת ההיסטוריה האנושית. היה קשה להאמין שמשהו באמת ישתנה. גם אני עבדתי בעסק הזה בעיקר כדי שתהיה הופעה מגניבה של ערן צור.
לא החלפנו את הנורות בבית לנורות חוסכות אנרגיה, מדי פעם (במרבית הפעמים, למען האמת) המשכנו להגיע לעבודה עם הרכב, אפילו שהייתה לנו רכבת מרחק עשר דקות הליכה מהבית. השתדלנו למחזר מה שניתן (זה לא היה הרבה – בעיקר בקבוקי פלסטיק). אכלנו בשר כמעט מדי יום, אף שכבר היה ידוע לנו כי תעשיית הבשר, בנוסף לשיטותיה הלא חביבות כלפי בעלי החיים, אחראית גם לאחוז פליטות פחמן דו-חמצני הזהה לזה של כל כלי התחבורה בעולם גם יחד. ומובן שהיינו צרכנים מאוד מאוד טובים. המשכנו לרצות להשתנות, ותוך כדי כך לחיות בדיוק כפי שחיינו כל השנים.
לא הבנו שזה עכשיו או לעולם לא. לא הבנו שאין כאן עניין של להיות ירוק יותר או פחות, אלא של להיות הורה שדואג לעתיד של הבן שלו – או לא.
גם הממשלה לא הגיבה. באותה שנה תכננה חברת החשמל להקים תחנת כוח פחמית נוספת. היה כבר חוק אוויר נקי מוכן ליישום, והייתה תכנית אב למשק האנרגיה, תכנית שהייתה יכולה לחסוך אלפי טונות של פחמן, אבל לאף אחד לא היה דחוף ליישם אותם כיוון שזה היה כרוך בעלויות. שמישהו אחר ישלם על הזיהום – בעיקר אתה. אנחנו מצדנו לא לחצנו על הממשלה במטרה לשנות את סדר העדיפויות.
ידעתי שאם הטמפרטורות ימשיכו לעלות, השינויים האקלימיים יהיו הרבה יותר מהירים. אבל זה עדיין נראה רחוק מספיק כדי לנהוג כרגיל עם שינויים מינוריים. לא תפסנו שהדברים צריכים להשתנות מהר, מתוך מחשבה, כדי לא לעשות טעויות – אבל מתוך תחושת דחיפות. לא תפסנו שאנחנו הדור האחרון שיחיה בתנאים האקלימיים הנוחים האלה. בני היקר, היינו יכולים להיות הדור שמנע את התחממות כדור הארץ למעננו ולמענך. אבל לא היינו. אני לא יודע אם אפשר לסלוח לנו.
מחכה לפגוש ולחבק אותך.
באהבה ענקית, אבא
צור משעל הוא קולנוען, מקים ומנהל אמנותי של פסטיבל אקולנוע