עורבים שחורים החגים בצווחות, זורעים אימה ומבשרים רעות הם תיאור מוכר במגוון תרבויות, אגדות ויצירות. העורבים הם אחד העופות השנויים ביותר במחלוקת בקרב תרבויות שונות בעולם. בנצרות הפך העורב לסמל השטן והשחיתות, ואילו בתרבויות אחרות הם דווקא מצטיירים כדמויות חיוביות. ביפן, למשל, נחשב העורב סמל לחיבה משפחתית, ובמצרים העתיקה הוא היה סמל הנישואין בשל הנאמנות הרבה שמפגינים עורבים זה כלפי זה.

בין אם חוששים מפני העורבים ובין אם מתפעלים מתכונותיהם החיוביות, אי אפשר לחלוק על כך שהם סקרנים, אינטליגנטים ובעלי זיכרון מעולה. ד"ר ג'ון מרזלוף, ביולוג מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, מכנה אותם "קופים מעופפים" על שום יכולות החשיבה הגבוהות שלהם. בניסוי שנערך בהובלתו נבדקה היכולת של עורבים לזהות פנים. ד"ר מרזלוף והסטודנטים שלו חבשו מסכות, מקצתן מאיימות ואחרות ניטרליות. החוקרים במסכה המאיימת לכדו עורבים בקמפוס האוניברסיטה, ולאחר מכן המשיכו להסתובב בקמפוס לאורך תקופה באותן מסכות מבלי לפגוע בעורבים. העורבים מצדם לא שכחו ולא נותרו חייבים – הם תקפו את המתנדבים שחבשו את המסכות המאיימות, גם אם הרכיבו אותן הפוכות וגם אם חבשו כובע. בהמשך לניסוי התגלה כי לא רק שעורבי הקמפוס זכרו את ה"תוקפים" במשך זמן רב, הם גם צירפו אליהם עורבים שלא לקחו חלק בניסוי המקורי. כעבור שנים הצטרפו אליהם גם עורבים שכלל לא נולדו באותה העת, דבר המעיד על יכולות הלמידה והעברת המידע ביניהם.

מלבד יכולות זיהוי הפנים והעברת המידע נמצא כי עורבים הם בעלי יכולות מרשימות בפתרון בעיות ותכנון מראש. במחקר שנערך בשבדיה למדו חמישה עורבים להוציא מזון ממתקן תמורת אסימונים. העורבים בחרו באסימונים גם אם המזון הוגש להם רק כעבור 17 שעות. כאשר הוגש לצד האסימונים מזון איכותי פחות שיכלו העורבים לאכול מיד, הם גילו איפוק והעדיפו את האסימונים שהעניקו להם גישה למזון איכותי יותר בעתיד. מתצפיות וממחקרים בעורבי קלדוניה החדשה החיים באיים שבאוקיינוס השקט, נצפו העורבים משתמשים בכלים ומחלצים זחלים ממחבואם באמצעות זרדים וענפים, מקצתם כאלה שכופפו בעצמם. כחלק מניסוי יצרו העורבים קרסים מחוט ברזל כדי להשיג את מבוקשם, תוך שהם מציגים יכולות פתרון בעיות מרשימות שאינן נופלות מאלו של ילד בן 7. ובחזרה לכלל אוכלוסיית העורבים, מאז שנות ה-90 תועדו עורבים בכל העולם כשהם דורסים אגוזים. כלומר, לוקחים אגוזים שהם אינם מסוגלים לפצח בעצמם, מפילים אותם לכביש, ממתינים שגלגלי המכוניות ידרסו אותם, מחכים בסבלנות עד שהתנועה תיעצר או שהמכוניות יחלפו ולאחר מכן אוספים באלגנטיות את הארוחה מהכביש.

אז איך הם עושים את זה? לעורבים, שמוגדרים כציפורי שיר גדולות, תוחלת חיים ארוכה, כ-30-20 שנים, שבמהלכה הם לומדים וצוברים ידע. המוח של העורבים הוא גדול ביחס לגופם ובדומה למוח האדם הוא מורכב משתי המיספרות ומאזורים מוחיים האחראים לתפקודים שונים. העורבים הם גם חיות חברתיות – הם חיים בלהקות שמאפשרות להם לתקשר זה עם זה וללמוד לא רק מהסביבה אלא גם מחבריהם ללהקה. מחקרים מצאו כי העורבים חולמים בשנתם, וכשהם ערים, הם עסוקים לא רק בהישרדות אלא גם במשחק המאפשר להם ליהנות ולהתנסות ובכך להתפתח וללמוד. מחקרים מצביעים על כך שלעורבים יש "אוצר מילים", כלומר רפרטואר קריאות המאפשר להם לתקשר ולהחליף ביניהם מידע. יש גם עדויות על מקרים שבהם עורבים למדו לחקות מילים ולהשתמש בהן בהקשרים קבועים. אחת העדויות מתארת עורב מאוניברסיטת מונטנה בארצות הברית שנהג לאסוף את הכלבים בקמפוס בקריאה "!Come here boy".

העורבים, שלמדו לנצל היטב את השינויים המתרחשים בסביבת בני האדם לטובתם, נפוצים מאוד בכל העולם וגם בארץ וחיים בסמוך ליישובים המספקים להם שפע מזון מריכוזי אשפה פתוחים ומגוון מקומות לקינון. בישראל חיים שמונה מינים של בני משפחת העורביים: עורב שחור, עורב אפור, עורב חום-עורף, עורב מזרע, עורב קצר-זנב, קאק, עורבני ועורב הודי, המצוי בעיקר באילת ומוגדר כמין פולש שהגיע לכאן בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

חוכמתם ועקשנותם של העורבים מקשה לפעמים על בני האדם. באילת, שבה נפוצים העורבים ההודיים, דווח על עורבים שחוטפים מזון מצלחות של סועדים במסעדות, ככל הנראה לאחר שהורגלו לכך שבני אדם מאכילים אותם. פרט לכך יש לא מעט עדויות על עורבים שתקפו בני אדם או התקרבו אליהם כדי להזהירם. המקרים האלה שכיחים בעיקר בעונת הקינון של העורבים הנמשכת מינואר עד סוף יוני. בחודשים האלה מגנים העורבים על קניהם ועל הגוזלים, שבניסיונם לעוף נופלים פעמים רבות אל הקרקע. במצבים אלו קרבת בני אדם לגוזלים או הרמתם, גם אם כדי לעזור, עלולה להתפרש על ידי העורבים כניסיון פגיעה ולהביא לסימון שלילי של אותו אדם על ידיהם.

העורב הנפוץ ביותר בישראל הוא העורב האפור. עד לשנת 2006 הוא נחשב לחיית בר מוגנת. מאז, עקב התרבותו ובשל דיווחים על נזק שהוא מסב לחקלאות ועל פגיעה בחיות בר כמו ציפורי שיר הוכרז העורב האפור כמזיק והוחלט לדלל את אוכלוסייתו. עם זאת יש חוקרים הרואים בהתרת דם העורבים דרך פעולה בעייתית, מפני שהתפרצותו של מין מסוים או הידלדלות אוכלוסייתו הן סימפטום לבעיה אקולוגית עמוקה יותר. טיפול בסימפטום בלבד ולא בשורש הבעיה עלול ליצור בעיות נוספות. לכן המומחים ממליצים לטפל בכמויות הגדולות של האשפה הגלויה ברחבי הארץ התורמת לתזונת העורבים ולהתרבותם, ולא בעורבים עצמם. יש חוקרים המדגישים כי מדיניות השמדה רחבת היקף לא הוכיחה את עצמה עד היום, והיא בגדר הריגת השליח המבשר על כשלים אקולוגיים בסביבתנו, ובמקרה הזה שליח סקרן, חברתי ובעל חוכמה מופלאה.